לפני כחודשיים ציינו כאן, בבית הנשיא, "יובל לנובל" של ש״י עגנון. במהלך האירוע נזכרתי בציטוט עגנוני המתאים באופן מיוחד לספריית פיג׳מה. וכך כתב בסיפורו "סיפור פשוט" ש"י עגנון: ״אומר היה חיים נאכט לבתו: 'יודע אני שאיני מנחיל לך עושר ונכסים אבל אני מלמדך לקרוא בספרים. בזמן שעולמו של אדם חשוך בעדו קורא בספר ורואה עולם אחר'".

השפה העברית היא שפת נשמתו ויצירתו של העם היהודי זה יותר מ־3,000 שנה. הספר והסיפור צועדים יחדיו לאורך כל ההיסטוריה שלנו. הכינוי "עַם הַסֵפֶר" דבק בנו מאז הכתירו אותנו המוסלמים בספר הקוראן כ"אַהְל (אֶ)לְ־כִּתַאבּ". כינוי זה, שהפך מאז לשם נרדף כמעט, מזכיר לנו לאורך הדורות והשנים כי כוחו של עם ישראל אינו בחרבו, כי אם בספרו וברוחו היוצרת, ויעיד על כך היקפה העצום של היצירה והספרות העברית, העתיקה והמודרנית כאחד, עם הכותרים הרבים מספור היוצאים לאור מדי חודש בחודשו.

כמו בכל תחום, שאלת השאלות היא איך מנחילים את הספר והסיפור לדור הבא. ספריית פיג'מה ומכתבת אל־פאנוס מהוות יחד את אחד המיזמים הגדולים בעולם, ביחס לגודל האוכלוסייה, להענקת ספרים בגיל הצעיר. בדן ובאילת, בהרצליה ובבית אל, במג'דל שמס וברהט. כמעט כל בית בישראל שיש בו ילד בגן, כולל נכדיי ונכדותיי, מקבל ספרי ילדים במתנה, ועד כה הוענקו 10 מיליון ספרים.

לא פחות מיוחד הוא הפרויקט מכתבת אל־פאנוס. מכתבת אל־פאנוס היא תוכנית המחזקת ומעמיקה את השימוש של ילדים ערבים בישראל בשפה הערבית, על רבדיה השונים. התוכנית מעשירה את השפה של הילדים ובכך מחזקת את הזיקה שלהם למורשתם הלשונית ולתרבותם. כבן לפרופסור ומתרגם הקוראן, שאף תירגם את סיפורי אלף לילה ולילה, זוהי עבורי בשורה ייחודית.

הילדים של היום הם עתיד המדינה הזו. יצירת מכנה משותף תרבותי, הקניית הרגלי קריאה וחשוב מכל – הרגלי שיחה משמעותית, רחבה, עמוקה ומכבדת בין ילדים לבין עצמם, ובינם לבין מבוגרים – הם הבסיס לצמיחת חברה מכילה, סובלנית ואמפתית.